יום שישי, 26 ביוני 2015

שלושת ה-פ', האדם הקדמון, דימוי גוף ואהבה עצמית.

אז הפוסט הזה הולך להיות קצת שונה. הוא עדיין יקושר אל הבלוג אך בצורה קצת שונה. הוא מדבר על ה"מלחמה" הפרטית שלי בשנים האחרונות ועל דרכי ההתמודדות שלי ודימוי גוף.
חשבתי שאין זמן טוב יותר לדבר על דימוי גוף מעכשיו שיש ברשת כל כך הרבה דיבורים על דימויי גוף ועל שוני בין אנשים ועל עניין של אידיאל יופי ואולי הפוסט לא ידבר ישירות על כך..אבל אני מקווה שהפוסט הזה יתפוס תאוצה בעזרתכן ואני באמת מקווה שתשתפו אותו כדי שיגיע למי שצריכה לקרוא אותו ולקבל קצת דחיפה קדימה ואיזו שיחת מוטיבציה על בסיס נסיון אישי.
הרגשתי שהגיע הזמן לשתף את הסיפור שלי. אחד הדברים שחושבים על בלוגריות ויוטיובריות זה שאם הן ככה בחוץ,חשופות לעולם, אז כנראה שאין הרבה דאגות מאחורה ושהכל עובר על מי מנוחות. אבל לא כך הדבר. רציתי בעקבות אירועים שהיו החודש ויהיו חודש הבא (כמו 'יפה בכל צורה' ,חודש הגאווה, ביוטי סיטי, מחאת המידות ועוד) לתת את שיחת המוטיבציה שלי ואולי לעזור קצת למישהי בעזרת הסיפור האישי שלי.

*****

הסיפור הזה מתחיל לפני כמה שנים טובות. היום אני בת 24 והסיפור מתחיל בגיל 18. לא מדויק להגיד 6 שנים כי זה לא המצב, אבל כמעט. אני זוכרת את היום בצורה ברורה התחושה הייתה שהגוף שלי בוגד בי. איך זה יכל להיות שאחרי 18 שנים של חיים עם הגוף הזה הוא התעורר בוקר אחד והחליט שנמאס לו לסחוב והגיע הזמן שזהו,די,נגמרה הנחמדות? זה מסוג הדברים שאמורים להתחיל בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים,בגיל 80 ככה,לא? 
לא אלאה בכל הסיפור שעברתי בצבא..דרמה אחרי דרמה..היה ממש חוויה. אחרי ששוחררתי על פרופיל בריאותי ובכי הסטרי של "אני רוצה להמשיך לשרת בכל זאת" ולקבל לא! יצאתי משיקום של לחזור ללכת, בגיל 18, בלי תאונת דרכים או מכה בראש או איזה סימן מוקדם, יצאתי בגיל 18 משיקום פיזי. הזוי. בשיקום המטרה שהצבתי לעצמי הייתה לחזור ללכת על עקבים. משהו שהיום נראה לי כל כך הזוי וחסר חשיבות. בגיל 18 מצאתי את עצמי מול רופאים,מבוהלת,שאומרים שיכל להיות שיש טרשת נפוצה בתוך הראש היפה שלי או גידול שהחליט להשתבץ כיהלום על המוח. בגיל 18 מצאתי את עצמי מבוהלת שמא אמות עוד לפני שאצא למסיבה נוספת(מיותר) לפני שאלמד מקצוע, אמצא אהבה, אעזוב את הבית. איך הגוף שלי יכל לבגוד בי ככה?
אני זוכרת כמה אני ואמא שלי שמחנו למשמע המילה "פיברומיאלגיה" שהיא גם מילת ה-פ' הראשונה בפוסט. יצאנו מחוייכות. המחשבה על לחיות עם כאבי תופת לנצח קסמה לי אל מול האפשרות הנוראית של גידול או טרשת נפוצה. אז בסדר..המוח לא ממש עובד נכון ובגלל זה הגוף לא ממש שלי יותר והוא בוגד בי,בגיל 18, אבל היי..אני אחיה לראות את גיל 20. כיף!
אז מה זה בעצם פיברומיאלגיה? אם תשאלו נוירולוגים הם ברובם יגידו המצאה, אם תשאלו מישהו שחי איתה(כמוני) הוא יגיד לכם סבל וחוסר וודאות ואם תשאלו את הראומטולוג שלי הוא יגיד לכם שפיברומיאלגיה היא בעצם מצב שהמוח נוסע על 200 בגוף שמסוגל להגיע רק עד ל-100 ולכן הגוף נשחק. 
והנה אני בת 18, שגם ככה מתמודדת עכשיו עם כל דימויי הגוף של ספק נערה ספק אישה, צריכה להתמודד עם גוף שבוגד בה. אני לא אגיד לכם כמה זה קשה להתמודד עם דימוי גוף שלילי. במצב כזה עלו בי תחושות של "למה בכלל לנסות לתקן?", "למה להלחם בשביל הגוף הזה, הוא לא נלחם בשבילי?", "למה להתאמץ?" בגיל 18 מצאתי את עצמי בדיכאון, מתפסת על קירות,בקושי מגרדת את עצמי מהמיטה כדי לעבור לספה, לא רוצה לראות אף אחד ובעיקר לא את עצמי. בגיל 18 מצאתי את עצמי נלחמת בעצמי כדי לא לוותר לגמרי על המעט שנשאר ממה שהייתי לפני-נערה חייכנית,מטופחת,שמחה,צחקנית,נערה אוהבת,יצירתית,רגועה בדרך כלל ופרועה לעיתים, נערה שרק רצתה לעשות טוב. בגיל 18 מצאתי את עצמי זונחת חלומות שרציתי,זונחת תקוות ונלחמת על דבר אחד באמת חשוב-על מי שאני ומה שאני.
משהו שחשוב לדעת על חברתי לחיים הפיברו' היא ההשפעה שלה מבחינה נוירולוגית. יש שכיחה ובלבול,יש רעד וחוסר תחושה,יש תנועות בלתי רצוניות. בואו רק נגיד שלקסיקון שלם של שפת "הזה" נהיה לגיטימי בשיחה עם חולה פיברומיאלגיה בזמן התקף. מה הכוונה? אני יכולה לבקש מאמא שלי "להביא לי את הזה מהזה כי אני צריכה את זה בשביל זה" ולפעמים היא מבינה אותי ולפעמים אני מוותרת על לנסות להסביר לה לאיזה "זה" אני מתכוונת. להיות בת 18 וחולת אלצהיימר חלק מהזמן זה לא קל ותודה לאל עם השנים מצאתי דרכים לפעול מסביב לזה.

לתור אישי שכתבתי באתר אשקלונט,אתר מקומי, ממש בהתחלה:

יש עוד המון נתונים על פיברומיאלגיה שפחות חשובים בשביל להעביר את מה שאני רוצה. רק חשוב לי להעביר את העובדה שפתאום את לא יכולה לסמוך על הגוף שלך ואת לא יודעת איך תתעוררי בבוקר או איך תסיימי את היום.
למה היה חשוב לי להעביר את זה? בגלל שמאוד קל לוותר.מאוד קל לזרוק את המגבת ולהגיד שזהו,נשבר לי,נגמר לי הכוח. האמת,לא פעם ולא פעמיים גם עשיתי את זה ואני ניחנתי במשפחה מדהימה וחברים מדהימים שהיו שם להרים אותי ולדחוף אותי קדימה. 
אחד הדברים שהפיזיוטרפיסט שלי לימד אותי בשיקום הוא שאם כואב ברמה שקשה לנשום זה בדיוק הזמן לעשות עוד כמה צעדים, גם אם זה עם מקל הליכה וגם אם זה בלי. כל עוד לא איבדת הכרה זה אומר שאת מסוגלת לעוד וככה חזרתי ללכת וככה גם חזרתי להאמין בעצמי.
אני זוכרת כמה היה לי קשה להתחיל לאהוב את עצמי וזה מעלה לי דמעות בעיניים. לבשתי שקים,לא התאפרתי ולא השקעתי בעצמי. לא ראיתי את הצורך. כל מה שעבר לי בראש הוא שיסתכלו רק על המקל. מי יראה מעבר? גם היום שאני לא עם מקל ואני צולעת קצת בימים קשים ורועדת עוברת בי המחשבה מה רואים כשמסתכלים? רואים את המחלה או אותי?
עם הזמן הבנתי שזה לא משנה. זה חלק ממני כמו שהאף שלי והעיניים שלי הם חלק ממני, כמו שהישבן והבטן והמשקל הוא חלק ממני. לא שאני שוקלת הרבה אבל גם על זה שופטים אותי. שישפטו..נלחמתי לחזור ללכת,עם מקל או בלי,העיקר שאני הולכת. נלחמתי להיות נורמאלית (ביחס לדרישות החברה) וכשהבנתי שנורמאלי זה לא כיף ויתרתי על הרעיון והחלטתי להיות הנורמא של להיות אני,הכי נורמאלי ביחס לעצמי שאני יכולה. נלחמתי לאהוב את עצמי ואני בדרך כלל אוהבת, אני בטוחה שגם לבר רפאלי יש ימים שהיא מסתכלת במראה ומעקמת פרצוף,העיקר שבדרך כלל אני אוהבת.


אז ה-פ' הראשונה מתייחסת לפיברומיאלגיה. ה-פ' השנייה היא מה שהחזיר לי קצת שפיות ואמונה בגוף שלי והוא הפילאטיס,מילת ה-פ השנייה של הפוסט. פילאטיס לדעתי הוא סוג של עינוי סיני שמלווה במוזיקה נעימה, בגדי ספורט ומזרן יוגה. הפילאטיס נכנס לחיי רק בשנה האחרונה כשהמליצו לי בקופת החולים לנסות כי זה יכל לעזור לפיברו' שלי(לעזור לה..לא לי) למרות שבסוף העינוי הסיני הזה עשה לי טוב ולא רק לגוף אלא גם לנפש. 
פילאטיס בעצם דורש שליטה מלאה בגוף משהו שבפיברומיאלגיה מאבדים. הפילאטיס מאפשר להתחבר לגוף בצורה כזו שיש שליטה מלאה על הגוף עד כדי כך שאת מכירה בגוף שרירים שלא ידעת שקיימים בו. לי זה עשה פלאים לגוף. הזדקפתי, התעצבתי ובעיקר למדתי איך לשלוט בגוף הסורר והלוחמני שלי. 
אז אין לכן פיברו'? כיף לכן! מה קשור אליכן פילאטיס? קשור ועוד איך!
גם אם אתן לא מרגישות צורך להתעצב ולהתאמן אני ממליצה לכן לנסות את הפילאטיס. הרבה פעמים, כשדימוי הגוף לא טוב ואנחנו לא מחוברות לגוף שלנו, אנחנו צריכות משהו שיעזור לנו להתחבר אליו. הפילאטיס עוזר להתחבר אל הגוף. זו שעה, אומנם של עינוי סיני, בה את מחוברת לכל נקודה בגוף שלך. זו שעה של חיבור לעצמך שבסופה את יוצאת עם אנרגיות וקצת יותר אהבה עצמית ואחרי חודש את כבר רואה את התוצאות.
אישית, אני לא חושבת שחייב להרשם לקבוצה מיוחדת או משהו בסגנון. יש הרבה תרגילים שניתן לעשות בבית. אני נכנסת ליוטיוב ומחפשת שם פילאטיס למתחילים. אבל גם אם אתן עושות בבית אני ממליצה כן להצטייד כאילו אתן עושות פילאטיס בחדר כושר. 
קנו מזרן יוגה איכותי, כזה שלא עולה עשרה שקלים אלא קצת יותר כי הוא יתן לכן את המשטח המתאים לזמן האיכות המדהים הזה. הצטיידו בזוג משקולות בעלות משקל שמתאים לכן. אני הלכתי על קילו וחצי במשקולות רגילות ועוד חצי קילו בצמידים, למרות שלא חובה משקולות. הצטיידו כמובן בבקבוק מים(אם אתן רוצות ניתן להוסיף אליו לימון,נענע,מלפפון וג'ינג'ר..זה מוריד נפיחות), נעלי ספורט ובגדי ספורט נאותים. כמו שלזמן איכות עם חברה לא תבואו עם פיג'מה גם לזמן איכות עם עצמכן מגיע הכבוד הראוי ולכן אל תזלזלו בעצמכן ותשקיעו.

היוטיוברית שאני הכי אוהבת לפילאטיס: XHIT Daily


אתן בטח אומרות לעצמכן שאחרי חפירה כזו, מה קשור האדם הקדמון לסיפור? אז הוא קשור...רגע..בלי לחץ. בדיוק עכשיו אני מגיעה אליו.
בשלושת החודשים האחרונים נכנס לחיי האדם הקדמון. אני מודה, גם אני הופתעתי. כשחשבתי על האדם הקדמון האסוציאציות שעלו לי היו נבוט בראש והפלינסטונס עם הרכב שלהם שמונע ע"י ריצה והשיער הג'ינג'י של גברת פלינסטון בשמלה הלבנה.


היום כשאומרים לי האדם הקדמון אני חושבת על תזונת הפליאו שהיא בעצם תזונת האדם הקדמון וגם מילת ה-פ' השלישית שלי. מה??? כן כן!.
חיפשתי תזונה שיכולה להעלות את הערכים הבעיתיים שלי בבדיקות הדם ובנוסף יעורר אותי. זה שאפשר לרדת בה במשקל על הדרך זה פלוס אבל לא הסיבה העיקרית לעשות אותה.
אז מה בעצם זה אומר, פליאו או תזונת האדם הקדמון? זה אומר שארוחה מבוססת על חלבון,שומן וירקות. נשמע שאין מה לאכול,נכון? אז לא נכון...בפועל אני אוכלת היום יותר ממה שאכלתי בעבר. בפליאו אין מוצרים מעובדים, אין חומרים משמרים וצבעי מאכל, אין סוכרים ופחמימות מקבלים מירקות שורש ופירות. שומן הוא שמן זית,שומן מהחי או שמן קוקוס וחלבון וירקות זה מובן מאליו לא? אסור לאכול בין ארוחות אבל כשרעבים אוכלים עד שובע. הכי חשוב הוא שאוכלים אוכל אמיתי. אוכל שלא ביקר לפני כן במעבדה הכימית בדרך לצלחת שלנו. אוכלים אוכל אמיתי ונותנים לגוף את מה שמגיע לו-ביראות!
הפסקתי לספור קלוריות והפסקתי להסתכל כמה יש לי בצלחת ואם זה הרבה או קצת. אני רעבה = אני אוכלת,לא רעבה = לא אוכלת. פשוט!
החודש הראשון ואולי המשמעותי ביותר הוא חודש האתגר. באתגר בעצם מרגילים את הגוף לשינוי. מעבירים אותו גמילה. נכון שלא מדובר על סמים, אלכוהול או סיגריות אבל אצל רבים,לצערי, אוכל הוא יותר לנפש מאשר לגוף ושם הבעיה.
לא משנה לי כמה אתן שוקלות כל עוד האוכל לא שם בשביל להסוות משהו אחר. אם אתן עגלגלות ובריאות-זה נפלא!

באתגר אפשר להוריד עד 7קילו. נשמע הזוי. האתגר מתפרש על 30 יום(ניתן להאריך) והוא בעצם מחמיר יותר מבחינת מה מותר ומה אסור. מותר מנת פרי ביום אחרי ארוחה,מותר קפה עם חלב קוקוס עם ארוחה. אסור תפוחי אדמה,אסור מוצרי חלב(מאוחר יותר ניתן להוסיף מוצרי חלב שמנים ומוצרי חלב מהצאן),אורז ועוד כל מני כמובן במידה.
אני התחלתי את התהליך כשאני כבר חצי שם. לא שתיתי קפה אלא רק תה ירוק(שמותר כל היום) ללא סוכר ולא אכלתי הרבה לחם ומתוקים. אני נגמלתי מנשנושים כשמשעמם לי. למה אני אומרת שזו גמילה? רבות ממי שעושות את האתגר ממש עוברות תהליך של גמילה וחוות תסמינים של גמילה כמו עצבנות,כאבי ראש,מצבי רוח וכו'.

התחלתי ככה את האתגר:
משקל- 79.4 קילו. (אני גובה 161).
מידת מכנס-40
מידת חולצה-40
מותן- 87 ס"מ
אגן- 108.5 ס"מ
ירך- 58.5 ס"מ
חזה- 109 ס"מ.

נקודת התחלה-12/4/2014
(מצטערת על מצב הריצפה..הרס של זמן).

כעבור 30 יום התוצאות היו מדהימות:
משקל-73.2 קילו. ירידה של 6.2 קילו. בלי הרבה ספורט אלא רק שמירה על אוכל. מאז, בגלל שלא הכי שמרתי על אתגר אלא על פליאו רגיל, לא ירדתי עוד אבל גם לא עליתי.
מידת מכנס-לא קניתי חדש אבל מה שהיה קטן או צמוד עכשיו גדול עלי ומה שהיה 'בדיוק' עכשיו נופל.
מידת חולצה-36 ואפילו קצת גדול.
מותן-81 ס"מ
אגן- 104 ס"מ
ירך-52 ס"מ
חזה- 106 ס"מ (החזה שלי הוא בעיקר גנים).

בנוסף לתוצאות האלו שהן מדהימות אני נדהמתי לראות שהעור שלי התנקה בצורה משמעותית מפצעונים, החשקים עברו לי (למרות שפה ושם עדיין יש לי חשק עז למגנום), התחלתי לאכול אורגני, הציפורניים שלי אורכות מהר יותר, אני עירנית יותר ורעננה יותר ויש לי יותר אנרגיה.

כעבור 30 יום ופחות 6 קילו.

גיליתי על עצמי גם שאני לא רק אוהבת לבשל אלא גם נהנית מהאוכל. אוכל הוא כיף כשלא מסתכלים בצלחת וחושבים אלוהים יישמור איזה משמין זה ולא חושבים על כמה קלוריות יש פה וכמה קילומטר אצטרך ללכת אחר כך כדי להוריד את זה. פשוט מתענגים על האוכל ואוכלים באהבה וכיף.
רק תראו את השפע:

חציל על האש בשמן זית וסלט עגבניות שרי שרופות
עוף עם שמן זית,ברוקוליני,פטריות, תרד ועגביות שרי
עוף בקארי וחלב קוקוס עם קוביות בטטה ותרד

נכון שקשה לצאת כשאתן אוכלות פליאו, קשה להזמין ומסתכלים עליכן כאילו אתן מעצבנות אבל זה הגוף שלכן וגם אם לא תמיד מרגיש ככה הוא מקדש. תאכילו אותו אוכל אמיתי ולא כימיקאלי. תנו לו אוכל אמיתי. למה זה נקרא האדם הקדמון? כי מבשלים אוכל טרי ואמיתי עם מעט מרכיבים. מבשלים כאילו בדיוק חזרנו מהקצב והירקן. 
אני יודעת שיקומו אנונימוס ויצעקו שבשר זה רצח ושנים הייתי טבעונית ולמרות זאת, הבריאות שלי חשובה לי ואם זה מה שיעזור לי להיות בריאה יותר זה מה שיהיה.
אני ממליצה ללכת ולהתייעץ עם רופא ולהיות במעקב. זה משהו שאני לא עשיתי ואומנם אין לכך קשר לבעיה שיש לי כרגע אבל חבל שלא התייעצתי לפני, זה היה פותר לי כאב ראש של שאלות "אולי זה קשור?"
יש פינוקים שמותרים... כמו כוס תה בגינה(ממליצה על חליטות אורגניות) וכשנמאס מתה אנחנו,הבן זוג המדהים שלי ואני, מצאנו תחליף לשוקו.


שמים בסיר חלב קוקוס. בתוכו שמים מקל וניל חצוי לחצי והזרעים שלו.
מוסיפים מקל קינמון וכף קקאו טהור(100%). ומערבבים עד שאין גושים.
נותנים לנוזל לרתוח. מסננים הכל לתוך כוס ושותים לרוויה.

סמכו עליי...תרצו להתקלח בריח!!! 

הנה הלפני ואחרי שלי...

זה מה שעזר לי...זה מה שעשה ועושה לי טוב. אבל זה רק בזמן האחרון.
החלום שלי היה לעסוק באופנה ושלוש שנים אחרי שחליתי פרשתי מלימודים לתואר כי הלימודים שלי שם היו ברירת מחדל בעקבות חוסר אמונה מוחלט ביכולות שלי, הלכתי ללמוד אופנה וסטיילנג(משהו שתמיד חלמתי עליו) והיום אחרי כמעט 6 שנים אני סטייליסטית ומאפרת מקצועית,עם תעודות.
אני בזוגיות אוהבת עם גבר מדהים שמבין שלהרים לי את התיק כי הוא כבד זה הכרח ואפילו לא מתווכח. אני בדירה משלי (ושל החצי השני שלי)משהו שלא חשבתי שיקרה כשחליתי. אני לא מוותרת לעצמי ואני מחייכת גם קשקשה לי. אני נועלת עקבים גבוהות מאוד,להזכירכן זו המטרה ששמתי לעצמי בגיל 18,בשיקום. ואני לא שמה על מי שמעיר לי על המראה.
יש לי חזה גדול,ישבן קטן,בטן חמודה ומעט עגלגלה,פצעונים ועור שמן, שיער קופצני, גבות עבות, מקל הליכה כשצריך, שפע של איפור ובגדים ונעליים ואקססוריז והכי חשוב הוא שיש לי שפע של אהבה עצמית. זו מי שאני ואני לא מתביישת בזה. לא ויתרתי ועשיתי כל מה שרציתי.
בגיל 18 הגוף שלי בגד בי והיום בגיל 24 אני יכולה להגיד שיכל להיות שזה היה לטובה. עשיתי כל מה שרציתי ועבדתי קשה בשביל זה והיה שווה כל רגע. מכאן השמים הם הגבול!

לסיום חשוב לי להגיד...
הדבר הכי חשוב הוא שתאהבו את עצמכן ולא תוותרו על עצמכן. יש לכן תחת? תשביצו בו..הלוואי עליי. יש לכן בטן? תאהבו אותה ותנו לה את הכבוד הראוי. יש לכן אף גדול? הוא מרכז הפנים שלכן לא סתם! תאהבו את עצמכן כמו שאתן. כל הדברים האלו הם מה שעושים אותנו שונים ומה שעושים אותנו מיוחדים. נכון שיש שיפוטיות בעולם אבל זה שמישהו צוחק על זה שיש לי לפעמים מקל הליכה זה כי הוא מקנא בזה שיש לי עוד רגל ללכת עליה ומי שצוחק על הבטן שלי מקנא בעובדה שאני נהנית מהאוכל ולא סופרת קלוריות. תסתכלו על זה ככה..אתן מידה גדולה? כיף לכן...אתן יכולות ללבוש שמלות שעל מישהי רזה ייראו נוראי. ובסופו של דבר גם מי שאומר שרזון זה הכי יפה בסופו של יום רוצה משהו שהוא יכל לתפוס בו.
תחבקו ותאהבו את עצמכן,כל צלקת וכל פגם בעיני האחר הוא מה שעושה אתכן מיוחדות. אל תקריבו את עצמכן בגלל מה שמצפים מכן להיות ואיך מצפים מכן להראות. אתן מושלמות כמו שאתן, בדרך המיוחדת שלכן ואתן רק מוסיפות יופי ועיניין לעולם.


אוהבת אתכן ציפורים קטנות שלי, תאהבו גם אתן את עצמכן.
סליחה על החפירה הארוכה. היה לי חשוב לשתף אתכן בשלושת ה-פ שלי.
אשמח שתשתפו את הפוסט ואם אתן צריכות אוזן קשבת אתן יכולות לפנות אליי בפרטי.
תודה על הכתף החמה.
אני מזכירה לכן שיש הגרלה שפתוחה עד ה-30/6..זה עוד ארבעה ימים...אז גשו לפוסט הקודם ותרשמו אליה.
אני מתכננת לכן פוסטים צבעוניים וקיציים...אז אל תשכחו להרשם לקבלת עדכונים במייל וכמובן לאהוב בפייסבוק  ולעקוב באיסטגרם.
ושוב אוהבת אתכן....תודה על מי שאתן ומה שאתן.
ועד הפעם הבאה,
xoxo
ED.

2 תגובות: