The Bride's Diary - Part 1

אם אתן עוקבות אחרי בפייסבוק או באינסטגרם אז אתן כבר יודעות שביום ההולדת שלי, שבמקרה גם נופל על הולנטיינז, התארסתי.
הייתי מופתעת, נדהמת ואפילו קצת כועסת. למה כועסת? גם על כך שהצליחו להערים עליי ולעבוד עליי וגם על כך שנתנו לי להיות ברגע המרגש הזה עם טייץ, סווטשירט וכפכפים ולא סתם כפכפים אלא כפכפי אצבע שהולכים איתם לים. לא הייתי מאופרת ולא הייתי מאורגנת ונראתי זוועה ברגע המאושר. המזל שלי הוא שהאדון אוהב אותי כמו שאני ולא צריך את הפנסי דרסינגס כדי לאהוב אותי.
אז ברור שאמרתי כן.. ושם הכל התחיל.

חשוב לי להגיד שכל החוויות שאני הולכת לשתף בסידרה הזו הן נטו החוויות שלי ותקפות עליי. אני לא יודעת אם זה כך גם לגבי כלות אחרות, הרי לא כולן אותו הדבר. לכן, המסע הזה הוא שלי ואני משתפת אותו כיומן מסע הומוריסטי לחלוטין. מקווה שעל הדרך גם יעזור לכן.. אבל זה המסע שלי.

אז עכשיו אנחנו מאורסים, טבעת מהממת על האצבע, בן זוג מדהים להחזיק לו את היד והמון פרפרים בבטן. הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "חייב לרדת במשקל" עם המחשבה הזו הגוף שלי נהיה פתאום מאוד, אבל מאוד, רעב. אומרים שיש שני סוגים של אנשים.. כאלו שמפסיקים לאכול תחת לחץ וכאלו שרק רוצים לאכול כשהם בלחץ. אז אולי אם הייתי חושבת על עלייה במשקל הייתי מפסיקה לאכול. בכל מקרה- צריך לרדת במשקל (יותר נכון רוצה). כל כלה רוצה להיות הכי רזה שאפשר לחתונה, ואם לא כולן אז לפחות הרוב? בכל מקרה.. תוכנית פעולה לירידה במשקל- יש!
כרגע שוקלת 75 קילו מקווה לרדת בין 5קילו ל-10 קילו עד החתונה.

השלב הבא היה לשבת ולדבר עם Mr. Groom לגבי מה התכנון. זה השלב שאת מבינה שאת לא באמת רוצה את החתונה שחלמת עליה כל הילדות שלך.. אלא את רוצה משהו שהוא שלכם לגמרי, לא מהסרטים (במקרה שלנו) ולגמרי לא ארמון ופיות טובות. אלא משהו בוגר, סולידי, בלתי נשכח-לכם! משהו שישקף אתכם, כזוג.
אז אנחנו מההתחלה ידענו שאנחנו רוצים חתונה עם תחושה של אורגניות, תחושה של טבע, משהו סולידי ורומנטי אבל נורא נקי ובלי הרבה שופוני. לא שיש רע בשופוני.. זה פשוט לא אנחנו. עשינו רשימת מוזמנים- ידענו שאנחנו רוצים חתונה קטנה. בהתחלה אמרנו 100 איש. סולידי אמרנו, לא? נכון לעכשיו אנחנו עם 190 עם אופציה לגדול ל-200 וזה אחרי קיזוז של המון אנשים.
התחלנו לראות מקומות, לדבר עם אנשים, לבדוק מחירים ולאט לאט להנעל על מה אנחנו אוהבים. אז סגרנו מקום מאוד פסטורלי שבתור כלה אומנותית אוכל לעצב איך שארצה. תחושה של טבע וקלילות מעורבבת עם רומנטיות ורכות. שם, אני יכולה לראות אותנו צועדים ביחד לחיים חדשים והכי שוב שגם Mr. Groom יכל.
 אז סגרנו תאריך שיתאים למקום ולאווירה. בחוץ = קיץ. אז סגרנו ספטמבר. 15/9/16.. חצי שנה. משמע צריך להתחיל בכל הכוח.

תוך כדי התהליך התחלתי לראות שמלות כלה באינטרנט ולחפש כיוון. משהו שאני מאוד ממליצה הוא לשנות את מערכת היחסים בפייסבוק לסטטוס 'ENGAGED' לא בשביל הדאווין, לא בשביל הלייקים ולא בשביל המזל-טובים אלא נטו בגלל כל הפרסומים שקופצים לפיד אם זה בפייסבוק עצמו, באינסטגרם או ביוטיוב. כל הפרסומות קשורות לחתונה (הרבה פעמים הפרסומות כוללות מבצעים או הטבות כאלו ואחרות) מה שכן, ממליצה אחרי כל ההיסטרייה להפוך את הסטטוס לפרטי או כזה שרק חברים יוכלו לראות כי אנשים מהמקצועות הקשורים יתחילו להפציץ אתכם בהודעות (אם אני לא מקבלת פעם ביום הודעה מצלם/מאפרת/מסרק אז אני לא מרגישה שהיום שלי נגמר).

כמה דברים שאני חייבת להזהיר מראש. אחרי שאת מתארסת פתאום לבן נהיה הצבע המוביל בחייך.. כל שמלה לבנה, חולצה לבנה, מכנס לבן ואפילו חתול לבן מושכים לך את העין. כך גם לגבי שירים, כל שיר רומנטי וקצת רגוע עם מילים נוגעות גורם לך לדמיין אותו כשיר חופה או שיר סלואו. תתכונני גם לבכי מרובה מצד אמא. כל שלב נוסף וכל שיחה בנושא יגרור דמעות (ויש לי אמא שלא מתרגשת בקלות, תודה לאל).
אם בנושא עסקיננו.. אני אשמח להצעות לשירים שיכולים להתאים כשיר כניסה לחופה ושיר סלואו.. אין לנו ממש כיוון חוץ מהבנאלי. 

אז יש תאריך, יש מקום.. ככלה את יודעת שהשלב הבא שהוא רק שלך הוא שלב השמלה! כבר יש לך רעיון וכיוון מאין ספור הפרסומים שקפצו לך בפיד. אני את הצורה שרציתי ראיתי בפרסום שקפץ לי באינסטגרם. צילמתי מסך וידעתי שכל פגישה התמונה תשלף. לקחתי בחשבון שלא יהיה בדיוק. אני לא קרובה ללהיות דוגמנית וגם אם ארד 10 קילו לא אראה כמו הדגומנית. לי יש בוביס ואין לי רגליים בגובה שני מטר שנראות כמו פרסומת ל TOGO ולכן חשוב לבוא עם ראש פתוח. מאחר ולמדתי סטיילינג ואני חיה סביב אופנה אני מכירה את מבנה הגוף שלי ומה מחמיא לו אבל חשוב לבוא עם ראש נקי ולהקשיב לאנשי המקצוע. את לא הכלה הראשונה ולא האחרונה שלהם (למרות שמקום שנותן לך להרגיש כאילו את ה-כלה הוא המקום בשבילך). מדידה אחרי מדידה, ציצי שנדחף לתוך חזיה קטנה מדי או גדולה מדי, סיכות להקטנה, מחטב להכנסה ולעצור את הנשימה ולנשום רק בין שמלה לשמלה. חוויה מרגשת. את יודעת שמצאת את השמלה כשיש לך דמעות.. ויותר מזה, שלפמליה שאיתך יש דמעות. הפמליה חשובה, הפמליה היא שתוריד אותך לקרקע ותחזיר אותך למציאות. היא זו שתתן לך את התמונה האמיתית. תחת גדול, מבליט בטן, מקטין חזה, מרבע,משלש, מחמש לך את הגוף. הם ישאלו את השאלות שלא תחשבי עליהן אפילו. תוכלי לעשות בשמלה הזו פיפי? לרקוד?לזוז?ללכת? או להתגלגל אל החופה? הם אלו שיגידו לך אם השמלה היא את או לא. הם אלו שיתנו את האישור הסופי. לכן, מומלץ ללכת עם אנשים שמכירים אותך ויודעים מי את.

זו לא השמלה שנבחרה, זו מדידה בייתית. 

משהו שנורא חשוב לי להגיד הוא שלכו למקום שתוכלו למדוד בו. הייתי במקום שלא יכולתי למדוד בו והתחושה שקיבלתי הייתה כל כך מבלבלת. אהבתי את השמלות אבל לא יכולתי לדעת אם בתוצאה הסופית היא תראה עליי טוב. את צריכה יכולת לראות את עצמך 360 מעלות כשאת לבושה בשמלה. מקום שמחזיק רק מידה 0 על הקולב הוא מקום שלדעתי לא מיועד לעולם האמיתי (דעתי הכנה בבד!). בנוסף, קחו לכן מספיק זמן מראש שבמידה ותרצו לשנות דעה, לשנות שמלה, לשנות משהו בשמלה שבחרתן, תיקונים ועניינים יהיה אפשרי. חלילה תמצאו את עצמכן שבוע לפני החתונה אחרי ששילמתן המון כסף ולא אהבתן את התוצאה הסופית. 

לחיפושים לכו מאופרות. משהו עדין שיאפשר לכן לראות את השמלה מבעד לאיפור, משהו דומה לכיוון שיש לכן בראש לאיפור שתרצו לחתונה או משהו נורא נורא פשוט. ככה תוכלו לקבל תמונה אמיתית של איך הדברים ייראו. אם תראו עייפות, מלוכלכות ולא מסודרות כך גם השמלה תראה לכן. לא צריך להשקיע יותר מדי אבל משהו שיעניק לכן מראה קצת יותר מאורגן. קחו אתכן גם זוג נעלי עקב עם הגובה שאתן חושבות שתשימו בחתונה. יש הבדל של איך השמלה יושבת ואיך את עומדת. ברגע ששמתי את הנעליים כל צורת העמידה שלי השתנתה וכך גם המראה של השמלה. נכון שרוב המקומות מחזיקים נעלי עקב אבל בד"כ יש להם גובה עקב אחד שלאו דווקא מתאים לך. יש הבדל עצום בין עקב 5 ס"מ לעקב 15 ס"מ.
אני ליום חיפושים שלי הלכתי עם מראה מאוד רך ועדין. ידעתי שאני רוצה משהו שלא יגרע מהשמלה ויפקס אותי להתסכל על השמלות אבל עדיין יתן לי תמונה אמיתית. היה לי חשוב ללכת מאופרת מאחר ויש לי שקיות שופינג שלא יביישו את H&M, יש לי עור אדמומי ויש לי צלקות מאקנה. ידעתי שאם אסתכל על עצמי כשאני לא מאופרת אני לא אראה את עצמי ככלה.

אם תרצו מדריך איפור, רק תבקשו. 

אז מקום יש? יש! תאריך יש? יש! עכשיו גם שמלה יש! כשהלכתי לסגור את השמלה אמרו לי שם שכדאי לי להתחיל לחפש נעליים כדי שאוכל להתרגל ללכת בהם ולהנעל שאלו הנעליים שאני אנעל לחתונה. את המדידות עושים עם נעליים כדי לדעת אם צריך לקצר או להאריך. כאן נכנס לתמונה ON LINE SHOPPING.
EBAY, או בכינויו החדש, החבר הטוב של כלת ה-DIY הוא מקום למצוא כל כך הרבה עיצובים, גבהים, צבעים,סגנונות ועלויות.
חיפשתי עקב לא נמוך ולא גבוה, עקב צ'אנקי כדי שיהיה לי נוח לאורך היום בנוסף לכך שלא יטבע לי בדשא ויעשה לי חורים לשתילה (חתונה בחוץ וזה..) וסגנון שיהיה או עדין מאוד כך שאוכל להשתמש בו שוב או כזה שיהיה SHOW PIECE.

** אלו היו האופציות שאהבתי **

לדף בebay ליחצו עליי!

למוכר בebay ליחצו עליי!

ובסוף בחרתי במשהו נורא נקי, פשוט וקלאסי. כזה שמאוחר יותר אוכל להשתמש בו שוב..

למוכר בebay ליחצו עליי!

אז מכאן אנחנו צריכים לסגור את כל הדברים שעושים את האירוע-אירוע. מעצבת, קייטרינג, DJ, צלם ומגנטים ויש עוד..
Mr. Groom אחראי להלביש את עצמו ולבחור לעצמו, סומכת עליו (ובעיקר על מי שילך איתו) בעיניים עצומות. שם, אני לא מכתוונת להתערב, יותר מדי.
לצילומים לפני, סגנון טראש, שאנחנו גם רוצים לשלב בהזמנה ובחתונה עצמה אני צריכה שמלה. וכאן אני צריכה אתכן! לא הצלחתי למצוא משהו יפה, במחיר הגיוני, בצבע לבן או קרם. אני מחפשת שמלה עם מראה קצת וינטג'י או פינאפי שייתן תחושה של כלה בלי לצעוק כלה ושיהיה עד הברך או קצת מתחת. אני אשמח שתתנו לי המלצות, קישורים או כל דבר אחר כדי שאמצא את השמלה כמה שיותר מהר כך שאם יהיה צורך בתיקונים אוכל לעשות אותם בזמן.

עד לפעם הבא, אני מאמינה שיהיה הרבה יותר דברים לשתף.
פוסט חתונה יעלה פעם בחודש עד החתונה שהפוסט האחרון יהיה הפוסט על החתונה עצמה עם תמונות סופיות( אם תרצו שאצלם VLOG רק תבקשו).
אני אשמח לטיפים מכן על עיצובים שקל להכין בבית.
אוהבת אתכן המונים, ארמונים, מומינים ועוד קצת...
xoxo
ED

שלושת ה-פ', האדם הקדמון, דימוי גוף ואהבה עצמית.

אז הפוסט הזה הולך להיות קצת שונה. הוא עדיין יקושר אל הבלוג אך בצורה קצת שונה. הוא מדבר על ה"מלחמה" הפרטית שלי בשנים האחרונות ועל דרכי ההתמודדות שלי ודימוי גוף.
חשבתי שאין זמן טוב יותר לדבר על דימוי גוף מעכשיו שיש ברשת כל כך הרבה דיבורים על דימויי גוף ועל שוני בין אנשים ועל עניין של אידיאל יופי ואולי הפוסט לא ידבר ישירות על כך..אבל אני מקווה שהפוסט הזה יתפוס תאוצה בעזרתכן ואני באמת מקווה שתשתפו אותו כדי שיגיע למי שצריכה לקרוא אותו ולקבל קצת דחיפה קדימה ואיזו שיחת מוטיבציה על בסיס נסיון אישי.

הרגשתי שהגיע הזמן לשתף את הסיפור שלי. אחד הדברים שחושבים על בלוגריות ויוטיובריות זה שאם הן ככה בחוץ,חשופות לעולם, אז כנראה שאין הרבה דאגות מאחורה ושהכל עובר על מי מנוחות. אבל לא כך הדבר. רציתי בעקבות אירועים שהיו החודש ויהיו חודש הבא (כמו 'יפה בכל צורה' ,חודש הגאווה, ביוטי סיטי, מחאת המידות ועוד) לתת את שיחת המוטיבציה שלי ואולי לעזור קצת למישהי בעזרת הסיפור האישי שלי.

*****

הסיפור הזה מתחיל לפני כמה שנים טובות. היום אני בת 24 והסיפור מתחיל בגיל 18. לא מדויק להגיד 6 שנים כי זה לא המצב, אבל כמעט. אני זוכרת את היום בצורה ברורה התחושה הייתה שהגוף שלי בוגד בי. איך זה יכל להיות שאחרי 18 שנים של חיים עם הגוף הזה הוא התעורר בוקר אחד והחליט שנמאס לו לסחוב והגיע הזמן שזהו,די,נגמרה הנחמדות? זה מסוג הדברים שאמורים להתחיל בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים,בגיל 80 ככה,לא? 

לא אלאה בכל הסיפור שעברתי בצבא..דרמה אחרי דרמה..היה ממש חוויה. אחרי ששוחררתי על פרופיל בריאותי ובכי הסטרי של "אני רוצה להמשיך לשרת בכל זאת" ולקבל לא! יצאתי משיקום של לחזור ללכת, בגיל 18, בלי תאונת דרכים או מכה בראש או איזה סימן מוקדם, יצאתי בגיל 18 משיקום פיזי. הזוי. בשיקום המטרה שהצבתי לעצמי הייתה לחזור ללכת על עקבים. משהו שהיום נראה לי כל כך הזוי וחסר חשיבות. בגיל 18 מצאתי את עצמי מול רופאים,מבוהלת,שאומרים שיכל להיות שיש טרשת נפוצה בתוך הראש היפה שלי או גידול שהחליט להשתבץ כיהלום על המוח. בגיל 18 מצאתי את עצמי מבוהלת שמא אמות עוד לפני שאצא למסיבה נוספת(מיותר) לפני שאלמד מקצוע, אמצא אהבה, אעזוב את הבית. איך הגוף שלי יכל לבגוד בי ככה?

אני זוכרת כמה אני ואמא שלי שמחנו למשמע המילה "פיברומיאלגיה" שהיא גם מילת ה-פ' הראשונה בפוסט. יצאנו מחוייכות. המחשבה על לחיות עם כאבי תופת לנצח קסמה לי אל מול האפשרות הנוראית של גידול או טרשת נפוצה. אז בסדר..המוח לא ממש עובד נכון ובגלל זה הגוף לא ממש שלי יותר והוא בוגד בי,בגיל 18, אבל היי..אני אחיה לראות את גיל 20. כיף!

אז מה זה בעצם פיברומיאלגיה? אם תשאלו נוירולוגים הם ברובם יגידו המצאה, אם תשאלו מישהו שחי איתה(כמוני) הוא יגיד לכם סבל וחוסר וודאות ואם תשאלו את הראומטולוג שלי הוא יגיד לכם שפיברומיאלגיה היא בעצם מצב שהמוח נוסע על 200 בגוף שמסוגל להגיע רק עד ל-100 ולכן הגוף נשחק. 

והנה אני בת 18, שגם ככה מתמודדת עכשיו עם כל דימויי הגוף של ספק נערה ספק אישה, צריכה להתמודד עם גוף שבוגד בה. אני לא אגיד לכם כמה זה קשה להתמודד עם דימוי גוף שלילי. במצב כזה עלו בי תחושות של "למה בכלל לנסות לתקן?", "למה להלחם בשביל הגוף הזה, הוא לא נלחם בשבילי?", "למה להתאמץ?" בגיל 18 מצאתי את עצמי בדיכאון, מתפסת על קירות,בקושי מגרדת את עצמי מהמיטה כדי לעבור לספה, לא רוצה לראות אף אחד ובעיקר לא את עצמי. בגיל 18 מצאתי את עצמי נלחמת בעצמי כדי לא לוותר לגמרי על המעט שנשאר ממה שהייתי לפני-נערה חייכנית,מטופחת,שמחה,צחקנית,נערה אוהבת,יצירתית,רגועה בדרך כלל ופרועה לעיתים, נערה שרק רצתה לעשות טוב. בגיל 18 מצאתי את עצמי זונחת חלומות שרציתי,זונחת תקוות ונלחמת על דבר אחד באמת חשוב-על מי שאני ומה שאני.

משהו שחשוב לדעת על חברתי לחיים הפיברו' היא ההשפעה שלה מבחינה נוירולוגית. יש שכיחה ובלבול,יש רעד וחוסר תחושה,יש תנועות בלתי רצוניות. בואו רק נגיד שלקסיקון שלם של שפת "הזה" נהיה לגיטימי בשיחה עם חולה פיברומיאלגיה בזמן התקף. מה הכוונה? אני יכולה לבקש מאמא שלי "להביא לי את הזה מהזה כי אני צריכה את זה בשביל זה" ולפעמים היא מבינה אותי ולפעמים אני מוותרת על לנסות להסביר לה לאיזה "זה" אני מתכוונת. להיות בת 18 וחולת אלצהיימר חלק מהזמן זה לא קל ותודה לאל עם השנים מצאתי דרכים לפעול מסביב לזה.

לתור אישי שכתבתי באתר אשקלונט,אתר מקומי, ממש בהתחלה:

*וככה הכל השתנה.

*בת כמה?

*שנה חדשה,התחלה חדשה.

יש עוד המון נתונים על פיברומיאלגיה שפחות חשובים בשביל להעביר את מה שאני רוצה. רק חשוב לי להעביר את העובדה שפתאום את לא יכולה לסמוך על הגוף שלך ואת לא יודעת איך תתעוררי בבוקר או איך תסיימי את היום.

למה היה חשוב לי להעביר את זה? בגלל שמאוד קל לוותר.מאוד קל לזרוק את המגבת ולהגיד שזהו,נשבר לי,נגמר לי הכוח. האמת,לא פעם ולא פעמיים גם עשיתי את זה ואני ניחנתי במשפחה מדהימה וחברים מדהימים שהיו שם להרים אותי ולדחוף אותי קדימה. 

אחד הדברים שהפיזיוטרפיסט שלי לימד אותי בשיקום הוא שאם כואב ברמה שקשה לנשום זה בדיוק הזמן לעשות עוד כמה צעדים, גם אם זה עם מקל הליכה וגם אם זה בלי. כל עוד לא איבדת הכרה זה אומר שאת מסוגלת לעוד וככה חזרתי ללכת וככה גם חזרתי להאמין בעצמי.

אני זוכרת כמה היה לי קשה להתחיל לאהוב את עצמי וזה מעלה לי דמעות בעיניים. לבשתי שקים,לא התאפרתי ולא השקעתי בעצמי. לא ראיתי את הצורך. כל מה שעבר לי בראש הוא שיסתכלו רק על המקל. מי יראה מעבר? גם היום שאני לא עם מקל ואני צולעת קצת בימים קשים ורועדת עוברת בי המחשבה מה רואים כשמסתכלים? רואים את המחלה או אותי?

עם הזמן הבנתי שזה לא משנה. זה חלק ממני כמו שהאף שלי והעיניים שלי הם חלק ממני, כמו שהישבן והבטן והמשקל הוא חלק ממני. לא שאני שוקלת הרבה אבל גם על זה שופטים אותי. שישפטו..נלחמתי לחזור ללכת,עם מקל או בלי,העיקר שאני הולכת. נלחמתי להיות נורמאלית (ביחס לדרישות החברה) וכשהבנתי שנורמאלי זה לא כיף ויתרתי על הרעיון והחלטתי להיות הנורמא של להיות אני,הכי נורמאלי ביחס לעצמי שאני יכולה. נלחמתי לאהוב את עצמי ואני בדרך כלל אוהבת, אני בטוחה שגם לבר רפאלי יש ימים שהיא מסתכלת במראה ומעקמת פרצוף,העיקר שבדרך כלל אני אוהבת.

אז ה-פ' הראשונה מתייחסת לפיברומיאלגיה. ה-פ' השנייה היא מה שהחזיר לי קצת שפיות ואמונה בגוף שלי והוא הפילאטיס,מילת ה-פ השנייה של הפוסט. פילאטיס לדעתי הוא סוג של עינוי סיני שמלווה במוזיקה נעימה, בגדי ספורט ומזרן יוגה. הפילאטיס נכנס לחיי רק בשנה האחרונה כשהמליצו לי בקופת החולים לנסות כי זה יכל לעזור לפיברו' שלי(לעזור לה..לא לי) למרות שבסוף העינוי הסיני הזה עשה לי טוב ולא רק לגוף אלא גם לנפש. 

פילאטיס בעצם דורש שליטה מלאה בגוף משהו שבפיברומיאלגיה מאבדים. הפילאטיס מאפשר להתחבר לגוף בצורה כזו שיש שליטה מלאה על הגוף עד כדי כך שאת מכירה בגוף שרירים שלא ידעת שקיימים בו. לי זה עשה פלאים לגוף. הזדקפתי, התעצבתי ובעיקר למדתי איך לשלוט בגוף הסורר והלוחמני שלי. 

אז אין לכן פיברו'? כיף לכן! מה קשור אליכן פילאטיס? קשור ועוד איך!

גם אם אתן לא מרגישות צורך להתעצב ולהתאמן אני ממליצה לכן לנסות את הפילאטיס. הרבה פעמים, כשדימוי הגוף לא טוב ואנחנו לא מחוברות לגוף שלנו, אנחנו צריכות משהו שיעזור לנו להתחבר אליו. הפילאטיס עוזר להתחבר אל הגוף. זו שעה, אומנם של עינוי סיני, בה את מחוברת לכל נקודה בגוף שלך. זו שעה של חיבור לעצמך שבסופה את יוצאת עם אנרגיות וקצת יותר אהבה עצמית ואחרי חודש את כבר רואה את התוצאות.

אישית, אני לא חושבת שחייב להרשם לקבוצה מיוחדת או משהו בסגנון. יש הרבה תרגילים שניתן לעשות בבית. אני נכנסת ליוטיוב ומחפשת שם פילאטיס למתחילים. אבל גם אם אתן עושות בבית אני ממליצה כן להצטייד כאילו אתן עושות פילאטיס בחדר כושר. 

קנו מזרן יוגה איכותי, כזה שלא עולה עשרה שקלים אלא קצת יותר כי הוא יתן לכן את המשטח המתאים לזמן האיכות המדהים הזה. הצטיידו בזוג משקולות בעלות משקל שמתאים לכן. אני הלכתי על קילו וחצי במשקולות רגילות ועוד חצי קילו בצמידים, למרות שלא חובה משקולות. הצטיידו כמובן בבקבוק מים(אם אתן רוצות ניתן להוסיף אליו לימון,נענע,מלפפון וג'ינג'ר..זה מוריד נפיחות), נעלי ספורט ובגדי ספורט נאותים. כמו שלזמן איכות עם חברה לא תבואו עם פיג'מה גם לזמן איכות עם עצמכן מגיע הכבוד הראוי ולכן אל תזלזלו בעצמכן ותשקיעו.

היוטיוברית שאני הכי אוהבת לפילאטיס: XHIT Daily

אתן בטח אומרות לעצמכן שאחרי חפירה כזו, מה קשור האדם הקדמון לסיפור? אז הוא קשור...רגע..בלי לחץ. בדיוק עכשיו אני מגיעה אליו.

בשלושת החודשים האחרונים נכנס לחיי האדם הקדמון. אני מודה, גם אני הופתעתי. כשחשבתי על האדם הקדמון האסוציאציות שעלו לי היו נבוט בראש והפלינסטונס עם הרכב שלהם שמונע ע"י ריצה והשיער הג'ינג'י של גברת פלינסטון בשמלה הלבנה.

היום כשאומרים לי האדם הקדמון אני חושבת על תזונת הפליאו שהיא בעצם תזונת האדם הקדמון וגם מילת ה-פ' השלישית שלי. מה??? כן כן!.

חיפשתי תזונה שיכולה להעלות את הערכים הבעיתיים שלי בבדיקות הדם ובנוסף יעורר אותי. זה שאפשר לרדת בה במשקל על הדרך זה פלוס אבל לא הסיבה העיקרית לעשות אותה.

אז מה בעצם זה אומר, פליאו או תזונת האדם הקדמון? זה אומר שארוחה מבוססת על חלבון,שומן וירקות. נשמע שאין מה לאכול,נכון? אז לא נכון...בפועל אני אוכלת היום יותר ממה שאכלתי בעבר. בפליאו אין מוצרים מעובדים, אין חומרים משמרים וצבעי מאכל, אין סוכרים ופחמימות מקבלים מירקות שורש ופירות. שומן הוא שמן זית,שומן מהחי או שמן קוקוס וחלבון וירקות זה מובן מאליו לא? אסור לאכול בין ארוחות אבל כשרעבים אוכלים עד שובע. הכי חשוב הוא שאוכלים אוכל אמיתי. אוכל שלא ביקר לפני כן במעבדה הכימית בדרך לצלחת שלנו. אוכלים אוכל אמיתי ונותנים לגוף את מה שמגיע לו-ביראות!

הפסקתי לספור קלוריות והפסקתי להסתכל כמה יש לי בצלחת ואם זה הרבה או קצת. אני רעבה = אני אוכלת,לא רעבה = לא אוכלת. פשוט!

החודש הראשון ואולי המשמעותי ביותר הוא חודש האתגר. באתגר בעצם מרגילים את הגוף לשינוי. מעבירים אותו גמילה. נכון שלא מדובר על סמים, אלכוהול או סיגריות אבל אצל רבים,לצערי, אוכל הוא יותר לנפש מאשר לגוף ושם הבעיה.

לא משנה לי כמה אתן שוקלות כל עוד האוכל לא שם בשביל להסוות משהו אחר. אם אתן עגלגלות ובריאות-זה נפלא!

באתגר אפשר להוריד עד 7קילו. נשמע הזוי. האתגר מתפרש על 30 יום(ניתן להאריך) והוא בעצם מחמיר יותר מבחינת מה מותר ומה אסור. מותר מנת פרי ביום אחרי ארוחה,מותר קפה עם חלב קוקוס עם ארוחה. אסור תפוחי אדמה,אסור מוצרי חלב(מאוחר יותר ניתן להוסיף מוצרי חלב שמנים ומוצרי חלב מהצאן),אורז ועוד כל מני כמובן במידה.

אני התחלתי את התהליך כשאני כבר חצי שם. לא שתיתי קפה אלא רק תה ירוק(שמותר כל היום) ללא סוכר ולא אכלתי הרבה לחם ומתוקים. אני נגמלתי מנשנושים כשמשעמם לי. למה אני אומרת שזו גמילה? רבות ממי שעושות את האתגר ממש עוברות תהליך של גמילה וחוות תסמינים של גמילה כמו עצבנות,כאבי ראש,מצבי רוח וכו'.

התחלתי ככה את האתגר:

משקל- 79.4 קילו. (אני גובה 161).

מידת מכנס-40

מידת חולצה-40

מותן- 87 ס"מ

אגן- 108.5 ס"מ

ירך- 58.5 ס"מ

חזה- 109 ס"מ.

נקודת התחלה-12/4/2014
(מצטערת על מצב הריצפה..הרס של זמן).

כעבור 30 יום התוצאות היו מדהימות:

משקל-73.2 קילו. ירידה של 6.2 קילו. בלי הרבה ספורט אלא רק שמירה על אוכל. מאז, בגלל שלא הכי שמרתי על אתגר אלא על פליאו רגיל, לא ירדתי עוד אבל גם לא עליתי.

מידת מכנס-לא קניתי חדש אבל מה שהיה קטן או צמוד עכשיו גדול עלי ומה שהיה 'בדיוק' עכשיו נופל.

מידת חולצה-36 ואפילו קצת גדול.

מותן-81 ס"מ

אגן- 104 ס"מ

ירך-52 ס"מ

חזה- 106 ס"מ (החזה שלי הוא בעיקר גנים).

בנוסף לתוצאות האלו שהן מדהימות אני נדהמתי לראות שהעור שלי התנקה בצורה משמעותית מפצעונים, החשקים עברו לי (למרות שפה ושם עדיין יש לי חשק עז למגנום), התחלתי לאכול אורגני, הציפורניים שלי אורכות מהר יותר, אני עירנית יותר ורעננה יותר ויש לי יותר אנרגיה.

כעבור 30 יום ופחות 6 קילו.

גיליתי על עצמי גם שאני לא רק אוהבת לבשל אלא גם נהנית מהאוכל. אוכל הוא כיף כשלא מסתכלים בצלחת וחושבים אלוהים יישמור איזה משמין זה ולא חושבים על כמה קלוריות יש פה וכמה קילומטר אצטרך ללכת אחר כך כדי להוריד את זה. פשוט מתענגים על האוכל ואוכלים באהבה וכיף.

רק תראו את השפע:

חציל על האש בשמן זית וסלט עגבניות שרי שרופות

עוף עם שמן זית,ברוקוליני,פטריות, תרד ועגביות שרי

עוף בקארי וחלב קוקוס עם קוביות בטטה ותרד

נכון שקשה לצאת כשאתן אוכלות פליאו, קשה להזמין ומסתכלים עליכן כאילו אתן מעצבנות אבל זה הגוף שלכן וגם אם לא תמיד מרגיש ככה הוא מקדש. תאכילו אותו אוכל אמיתי ולא כימיקאלי. תנו לו אוכל אמיתי. למה זה נקרא האדם הקדמון? כי מבשלים אוכל טרי ואמיתי עם מעט מרכיבים. מבשלים כאילו בדיוק חזרנו מהקצב והירקן. 

אני יודעת שיקומו אנונימוס ויצעקו שבשר זה רצח ושנים הייתי טבעונית ולמרות זאת, הבריאות שלי חשובה לי ואם זה מה שיעזור לי להיות בריאה יותר זה מה שיהיה.

אני ממליצה ללכת ולהתייעץ עם רופא ולהיות במעקב. זה משהו שאני לא עשיתי ואומנם אין לכך קשר לבעיה שיש לי כרגע אבל חבל שלא התייעצתי לפני, זה היה פותר לי כאב ראש של שאלות "אולי זה קשור?"

יש פינוקים שמותרים... כמו כוס תה בגינה(ממליצה על חליטות אורגניות) וכשנמאס מתה אנחנו,הבן זוג המדהים שלי ואני, מצאנו תחליף לשוקו.

שמים בסיר חלב קוקוס. בתוכו שמים מקל וניל חצוי לחצי והזרעים שלו.
מוסיפים מקל קינמון וכף קקאו טהור(100%). ומערבבים עד שאין גושים.
נותנים לנוזל לרתוח. מסננים הכל לתוך כוס ושותים לרוויה.

סמכו עליי...תרצו להתקלח בריח!!! 

הנה הלפני ואחרי שלי...

זה מה שעזר לי...זה מה שעשה ועושה לי טוב. אבל זה רק בזמן האחרון.

החלום שלי היה לעסוק באופנה ושלוש שנים אחרי שחליתי פרשתי מלימודים לתואר כי הלימודים שלי שם היו ברירת מחדל בעקבות חוסר אמונה מוחלט ביכולות שלי, הלכתי ללמוד אופנה וסטיילנג(משהו שתמיד חלמתי עליו) והיום אחרי כמעט 6 שנים אני סטייליסטית ומאפרת מקצועית,עם תעודות.

אני בזוגיות אוהבת עם גבר מדהים שמבין שלהרים לי את התיק כי הוא כבד זה הכרח ואפילו לא מתווכח. אני בדירה משלי (ושל החצי השני שלי)משהו שלא חשבתי שיקרה כשחליתי. אני לא מוותרת לעצמי ואני מחייכת גם קשקשה לי. אני נועלת עקבים גבוהות מאוד,להזכירכן זו המטרה ששמתי לעצמי בגיל 18,בשיקום. ואני לא שמה על מי שמעיר לי על המראה.

יש לי חזה גדול,ישבן קטן,בטן חמודה ומעט עגלגלה,פצעונים ועור שמן, שיער קופצני, גבות עבות, מקל הליכה כשצריך, שפע של איפור ובגדים ונעליים ואקססוריז והכי חשוב הוא שיש לי שפע של אהבה עצמית. זו מי שאני ואני לא מתביישת בזה. לא ויתרתי ועשיתי כל מה שרציתי.

בגיל 18 הגוף שלי בגד בי והיום בגיל 24 אני יכולה להגיד שיכל להיות שזה היה לטובה. עשיתי כל מה שרציתי ועבדתי קשה בשביל זה והיה שווה כל רגע. מכאן השמים הם הגבול!

לסיום חשוב לי להגיד...

הדבר הכי חשוב הוא שתאהבו את עצמכן ולא תוותרו על עצמכן. יש לכן תחת? תשביצו בו..הלוואי עליי. יש לכן בטן? תאהבו אותה ותנו לה את הכבוד הראוי. יש לכן אף גדול? הוא מרכז הפנים שלכן לא סתם! תאהבו את עצמכן כמו שאתן. כל הדברים האלו הם מה שעושים אותנו שונים ומה שעושים אותנו מיוחדים. נכון שיש שיפוטיות בעולם אבל זה שמישהו צוחק על זה שיש לי לפעמים מקל הליכה זה כי הוא מקנא בזה שיש לי עוד רגל ללכת עליה ומי שצוחק על הבטן שלי מקנא בעובדה שאני נהנית מהאוכל ולא סופרת קלוריות. תסתכלו על זה ככה..אתן מידה גדולה? כיף לכן...אתן יכולות ללבוש שמלות שעל מישהי רזה ייראו נוראי. ובסופו של דבר גם מי שאומר שרזון זה הכי יפה בסופו של יום רוצה משהו שהוא יכל לתפוס בו.

תחבקו ותאהבו את עצמכן,כל צלקת וכל פגם בעיני האחר הוא מה שעושה אתכן מיוחדות. אל תקריבו את עצמכן בגלל מה שמצפים מכן להיות ואיך מצפים מכן להראות. אתן מושלמות כמו שאתן, בדרך המיוחדת שלכן ואתן רק מוסיפות יופי ועיניין לעולם.

אוהבת אתכן ציפורים קטנות שלי, תאהבו גם אתן את עצמכן.

סליחה על החפירה הארוכה. היה לי חשוב לשתף אתכן בשלושת ה-פ שלי.

אשמח שתשתפו את הפוסט ואם אתן צריכות אוזן קשבת אתן יכולות לפנות אליי בפרטי.

תודה על הכתף החמה.

אני מזכירה לכן שיש הגרלה שפתוחה עד ה-30/6..זה עוד ארבעה ימים...אז גשו לפוסט הקודם ותרשמו אליה.

אני מתכננת לכן פוסטים צבעוניים וקיציים...אז אל תשכחו להרשם לקבלת עדכונים במייל וכמובן לאהוב בפייסבוק  ולעקוב באיסטגרם.

ושוב אוהבת אתכן....תודה על מי שאתן ומה שאתן.

ועד הפעם הבאה,

xoxo

ED.

The Pink Ribbon friends

אז החלטתי בפוסט הזה לעשות משהו קצת שונה.. לא סקירה או מראה ולא מועדפים(לפחות לא בסגנון הבסטיס החודשי שלי..). הפוסט הזה מוקדש לחברים הורודים האהובים עליי כמחווה לחודש המודעות לסרטן השד(אוקטובר הורוד). כמו שאומרים שאין מישהו בישראל שלא מכיר חייל זה נכון להגיד לצערי גם במקרה הזה-אין מישהו בארץ שלא מכיר מישהי שהיה לה או יש לה סרטן השד(ואם כן אני שמחה בשבילו). 

אצלי במשפחה באופן מפתיע אין הסטוריה של סרטן(כל השאר יש-סכרת, בעיות לחץ דם, בעיות לב, אסטמה, אלרגיות וכמובן פיברומיאלגיה-אהובתי) אבל אני מכירה והכרתי נשים שחלו בסרטן השד. כמובן, מי שאין לה במשפחה היסטוריה של סרטן השד זה לא אומר שאינה יכולה לחלות אלא רק שהיא לא נמצאת בקבוצת סיכון ויש לה סיכוי נמוך יותר לחלות.

אני חושבת שאין מה לפרט יותר מדי על המחלה עצמה אבל כן חשוב לי לפרט קצת על דרכי הבדיקה.

קודם כל למי שנמצאת בקבוצת סיכון רצוי להתחיל לבצע בדיקות ממגורפיה החל מגיל 35(ובדיקה עצמית עוד הרבה לפני) ומי שלא נמצאת בקבוצת סיכון רצוי להתחיל בדיקות ממוגרפיה מגיל 50.

אז יש שתי סוגי בדיקה:

האחת היא בדיקת הממוגרפיה שנעשית בד"כ כאשר באמת יש חשד למשהו או אחת לשנה אצל מי שנמצאת בגיל המתאים(כמו שרשמתי למעלה). הממוגרפיה היא צילום של השד שנועד לבדוק אם יש גושים,הסתיידות, צפיפות שד לא טיפוסית או בשינויים שחלו בשד במהלך השנים. 

השניה היא הבדיקה הראשונית והיא בדיקה עצמית(ביתית) שמומלץ לעשות אחת למספר שבועות ובדיקת רופא(גיניקולוג/כירורג) אחת לשנה. בבדיקה מחפשים סימנים חשודים והם: שינוי בצורה של השד(לא מדובר על נפילת שדיים אלא עיוות של הצורה), הופעה של גומות או בליטות בשד, תזוזת הפיטמה או הפרשות ממנה והופעה של כלי דם.

אני אעיד על עצמי שלמרות שאני רק בת 23 ואני לא נמצאת בקבוצת סיכון אני בודקת את עצמי אחת לחודש,כשאני עם עצמי במקלחת והסיבה היא שיש לי בעיות הורמונליות,שיכולה להביא להתפתחות של סרטן השד. כמו כן, נשים בעלות השמנת יתר, נשים שיש להם את הפגם הגנטי(בד"כ יש היסטוריה במשפחה), נשים שביצעו טיפול הורמונלי ונשים הנוטלות  גלולות בעלות ריכוז גבוה של אסטרוגן נמצאות בסיכון גבוה יותר לחלות. 

המלצה שלי- אם יש חשש אז אין חשש! לכו להבדק בשביל להיות בטוחות!

עכשיו אחרי שסיימנו את החלק הרציני של הפוסט... בואו נעבור לחברים שעושים לנו כיף!

בחרתי מהאוסף הפרטי שלי את המוצרים האהובים עליי בגווני הורוד מכמה קטגוריות...לא הלכתי וקניתי במיוחד למרות שיש הרבה חברות שעכשיו יצאו במוצרים להגדלת המודעות כמו אסתי לאודר, O.P.I ועוד רבים(וחלקן אפילו תורמות חלק מהרווחים).

הקטגוריה הראשונה שלי היא צלליות וכאן יש לי שלושה צלליות שאני כל הזמן חוזרת להשתמש בהן.

הראשונה היא הצללית Forever pink(מספר 004) מסדרת צלליות האינפילבל של לוריאל. צללית זו היא בעצם פיגמנט דחוס. היא בגוון ורוד זהב מדהים. אני אוהבת אותה מאחר והיא זוהרת ונותנת בלי הרבה מאמץ מראה glam לעיניים. מספיק לשים אותה על כל העפעף,ברונזר בשקע העין ומסקרה ואתן מסודרות לטרנד השולט(עיניים נקיות וזוהרות). צללית זו נראית מדהים גם רטובה. ממליצה להניח אותה בטפיחות עם האצבע על מנת לקבל את הפיגמנט במלוא הדרו.

ניתן להשיג צללית זו בפארמים בד"כ במבצע כלשהו.

לוריאל אינפליבל בגוון 004 forever pink.

הצללית הבאה היא מבית mac וזו היא צללית בגוון sushi flower. צללית זו היא צללית מדהימה להניח בכפל העין כשרוצים להוסיף מעט צבע מבלי שיצעק יותר מדי שהוא שם.גוון זה הוא גוון ורוד קורל מדהים בגימור סאטן. הוא נראה טוב גם על כל העפעף בעיקר כשמשלבים אותו עם גוונים של בורגונדי או חציל(כל גווני היין למיניהם). כמובן שניתן להשיג אותה בכל חנויות mac כולל בחנות האינטרנטית שלהם. אני רכשתי אותה בפאן והיא גרה בתוך פלטת z עם שאר אחיותיה אבל ניתן לקנות אותה גם בתוך קומפקט רק קחו בחשבון שהיא זולה יותר כשהיא הומלסית.

mac-sushi flower

הצללית האחרונה היא הצללית בגוון X(כן כן..ככה קוראים לה) והיא מבית Urban Decay. צללית זו היא צללית דואו כרום(יש בה שני גוונים) והיא דומה לצללית של לוריאל(למעלה) רק שבזווית אחת היא נראית ורודה ובזווית אחרת היא נראית שמפניה. אני מאוד אוהבת לשים אותה כמו את הצללית של לוריאל-מעט ברונזר בשקע, אותה על כל העפעף והרבה מאוד מסקרה(כשמשלבים עם שפתיים חציליות מקבלים מראה מאוד שיקי, אופנתי וחורפי). את הצללית הזו לא ניתן להשיג בארץ אך ניתן להזמין מכאן. היא אומנם צללית יקרה אבל מבטיחה שהיא שווה כל שקל(או פאונד).

urban decay-x

הקטגוריה הבאה היא סמקים וכאן היה לי נורא קשה לצמצם מאחר ומרבית הסמקים שלי(למעט אולי שניים) הם ורודים ואני באמת אוהבת את כולם, אבל עשיתי זאת וצמצמתי לשניים שאני משתמשת בהם הכי הרבה.

הראשון(והזול יותר) הוא הסומק Pink Rose(מספר 020) מבית רימל לונדון.סומק זה הוא סומק בעל גוון מאוד טבעי ונותן מראה סמוק סטייל "בדיוק החמוד שלידך קרץ לי". באופן אישי הסומק הזה הוא ה- GO TO שלי מבחינת מראות שאני לא יודעת לאיזה גוון לפנות, מאחר והוא כל כך גנרי. אני לא בטוחה שהוא נמכר בארץ. את שלי הזמנתי מהאתר feelunique. 

rimmel-pink rose 020

הסומק הבא יקר יותר אבל בשביל הכמות שמקבלים הוא יוצא השקעה טובה וזה הוא הסומק Down Boy מבית TheBalm. גם הוא, כמו קודמו, גוון מאוד טבעי שנותן מראה סמוק מבלי להיות מוגזם מדי. גוון זה הוא פחות גנרי והוא בעל גוון ורוד בובתי בהיר יחסית בעל תת גוון קר(ולכן לא יתאים לכולן ולא יתאים להכל). באופן כללי כל הסמקים של חברה זו הם מדהימים ומכולם-זה האהוב עליי. אני בזמנו הזמנתי אותו דרך ebay אבל היום ניתן להזמין אותו בדרכים יותר אמינות כמו דרך האתר BeautyJoint.

thebalm-down boy

הקטגוריה הבאה היא אודמים. באופן כללי האודמים שאני הכי אוהבת הם אודמים ורודים על גווניהם ואם תסתכלו במגירה שלי תגלו שמתוך 80 אודמים בערך 60  בגוונים ורודים( I know!). אז בחרתי שני גוונים שהם מאוד שונים האחד מהשני ולדעתי כל אחת תוכל להתחבר לפחות לאחד מהם.

הראשון שבחרתי הוא כנראה החרוש ביותר שלי וזהו אודם מבית Careline(שבאופן כללי יש להם אודמים מדהימים) בגוון P36 Marshmallow Pink שרק מהשם שלו מתחשק לשים בכל בוקר. גוון זה הוא ורוד קורלי בהיר שמתמזג עם צבע השפתיים ומעניק גוון כאילו אכלת עכשיו צמר גפן מתוק(או מרשמלו ורוד-מה שתרצו). הוא מהגוונים שמעניקים לשפתיים מראה של "השפתיים שלי רק יפות יותר". גוון זה משתלב עם כמעט כל מראה איפור וכמעט כל בגד. אני אוהבת לשלב אותו בימים שלא בא לי יותר מדי עם עיניים יחסית נקיות או בערב עם מראה חזק ומעושן בעיקר כשלא רוצים ללכת על גוון שהוא ניוד אבל עדיין רוצים גוון שיהיה בהיר ונקי. לאודם יש גימור מעט מבריק אבל לא ברמה של גלוס ומנסיון הוא מחזיק זמן לא מבוטל על השפתיים.

ניתן לרכוש אותו בפארמים בדרך כלל במבצע כלשהו(והוא יחסית זול גם כשלא במבצע ובאמת שווה כל שקל).

קרליין-marshmallow pimk

האודם הבא הוא יוקרתי יותר וזהו האודם Pink Lily מבית Bobbi Brown. אודם זה הוא אודם בגימור מט בעל פורמולה מאוד קרמית ולא מייבשת, יש לו עמידות מדהימה על השפתיים מבלי להיות לא נעים. הגוון שלו הוא גוון ורוד קורל מעושן עמוק(אין דרך טובה יותר לתאר אותו). הוא אומנם ורוד קצת בוהק אבל הוא גוון כל כך מחמיא והוא נמצא בסקלה המדוייקת של לא להיות חם מדי או קר מדי ולכן לדעתי יוכל להתאים לרוב אם לא לכולן. אני את שלי רכשתי דרך קבוצת גלוס בפייסבוק אבל אני מאמינה שניתן למצוא אותו בחנויות של בובי בראון.

Bobbi Brown-pink lily

הקטגוריה האחרונה שלי היא לקים והאמת שכאן לא הייתה לי התלבטות בכלל. באופן כללי אני מעדיפה צבעים מאוד בולטים מאוד בוהקים ופחות גוונים גנרים אבל השניים שבחרתי הם צבעים כל כך קלאסיים שתמיד יהיה אפשר לפנות אליהם במקרה של קרייסיס או חוסר החלטיות לגבי התאמת צבעים.

הלק הראשון הוא יחסית חדש בחברים שלי והוא לק מבית ג'ייד(שבכללי הלקים שלהם הם האהובים עליי) בגוון מספר 40 Eternal Rose(נשמע כל כך רומנטי). גוון זה הוא גוון ורוד בובה מהמם. בדרך כלל צבעים כאלו הם לא הכי אחידים בכיסוי אבל הלק הזה בשתי שכבות מקבל מראה אטום ולא רואים מתחתיו את הציפורן(הדבר שאני הכי שונאת בלקים). הגוון הזה הוא מהצבעים שמתאימים להכל ולכולן. הוא זול(אני רכשתי אותו ב-14.90 בסופר פארם) והוא בעל תכונת quick dry שלמי שלא יכולה לעצור את עצמה ללטף את החתול מיד אחרי שהיא שמה לק זה הפתרון הטוב ביותר.

ג'ייד-40, eternal rose

האחרון מהחברים הורודים שלי הוא לק בגוון 118 של חברת La Sera. לק זה הוא לק בעל גוון ורוד עתיק מעט מעושן(מה שמכנים באנגלית muve). גוון זה הוא גוון שמתאים למי מכן שאוהבת מאוד גוונים ניודים מאחר והוא די קרוב לגוון עור. באופן כללי הלקים של חברה זו לא הכי מוצלחים והם מתקלפים בקלות אבל בשילוב עם שכבה של לק שקוף בעל אפקת ג'ל(כמו של שיק) הוא מחזיק מעמד טוב. את הלק ניתן להשיג בפארמים כמו גם בחנויות קוסמטיקה למיניהן, בד"כ עולה באיזור ה-10 שקלים.

la sera-118

 לסיום חשוב לי להגיד שבתור מישהי שחולה במחלה כרונית, אומנם לא סרטן(תודה לאל) אבל עדיין מחלה שמשפיעה על אורח החיים, עוזר מאוד לאהוב את עצמכן. אהבה עצמית עוזרת לנפש להיות חזקה יותר ועל כן לגוף עצמו להיות חזק יותר. בתקופה הקשה ביותר בהתמודדות שלי אני זוכרת ששפטו את מידת החולי והקושי שלי מכיוון ושמרתי על עצמי מטופחת(כי זה מה שעושה לי טוב על הלב) ולא עלה בדעתם של אנשים איך זה הגיוני שמישהי שטוענת להיות חולה כל כך נראית כל כך טוב החוצה. אז טיפ ממני אליכן- תתעלמו מהשיפוטיות של אנשים.. אתן יודעות מה אתן מרגישות ומה אתן עוברות ותעשו כל מה שאתן יכולות שיעשה לכן טוב גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם מה שמצופה מכן באותו הרגע, העיקר שתנצחו את מה שאתן צריכות לנצח אם זה כאבים ואם זה סרטן.

במידה ויש לכן חשש-לכו להבדק! אל תשאירו את זה בידי הגורל..קחו את החיים שלכן בידיים, במקרה הזה גילוי מוקדם מציל חיים!

לסיום אני רוצה להגיד תודה למישהי מאוד חמודה שעזרה לי בצילומים של הדברים לפוסט הזה...

טורטיה(המכונה טורטאליני) תודה על שעזרת לי לצלם את המוצרים ע"י זה ששיחקת איתם עד שהגיעו למקום הנכון. אין לכן מושג כמה כיף לצלם כשהקטנה מרביצה לצללית מצד לצד על כל החצר.

(מקווה שזה סיים את הפוסט ברוח קלילה יותר).

ועד לפעם הבאה,

תשמרו על עצמכן....

xoxo,

ED.

Get to know me

  ,Hello my beutiful friends
  מה קורה?(או שזו שאלה מיותרת לאור המצב?).
  החלטתי שאחרי שני פוסטים,הגיע הזמן שנחזק את הקשר בינינו ואי אפשר לעשות את זה מבלי שתכירו אותי.

  אז היי, אני אמי-לי דינסקי או בקיצור א"ד(מכאן הגיע ED) אני בת 23(לא מאמינה שהחזקתי מעמד כל כך הרבה שנים) ואני מכורה לאופנה(על כל המשתמע מכך..בגדים,נעליים,אקססוריז,ציפורניים,שיער ובעיקר איפור). כשהייתי קטנה תמיד חלמתי לגדול ולעסוק במקצוע היופי,אם בעיצוב אופנה/סטיילינג/איפור. כבר מגיל 4 בערך(אולי אפילו לפני) היו לי סטים של איפור וארונות בגדים מלאים רק בשביל הברביות שלי(היו לי איזה 200). עם חברות הייתי משחקת ב"מספרה" ובימי הולדת היינו מחלקים לבנות לק או גלוס. זוכרת אפילו שרבתי עם אמא שלי שאני רוצה לשים לק לניתוח להוצאת שקדים שלי-זה היה בכיתה א.

בתיכון הייתי מהאנשים האלו שכל הזמן שינו את צורת הלבוש שלהם, אפילו עברתי תקופה ביזארית ששילבה רוקיסטיות/ פאנקיסטיות/ גותיות ופשוט אקצנטריות. הו..הזמנים הטובים שלהיות מוזרה לא הפריע לי בכלל.

כשהתגייסתי לצבא היה לי ברור שכשאשתחרר אנסה להתקבל ללימודי עיצוב אופנה בבצלאל או בשנקר. לא יכולי לדעת שאחלה לקראת סוף הטירונות ושהכל ישתנה. נכנסה לחיי הפיברומיאלגיה (תוכלו לקרוא על המחלה כאן.). עברתי שיקום במשך חצי שנה בערך ועוד מליון בדיקות ובמהלך התקופה הזו הבנתי שהכל השתנה ופשוט הרמתי ידיים מהחלום לעסוק באופנה האמנתי, שאני פשוט לא יכולה.
  נרשמתי ללמוד קרימינולוגיה ובמהלך השנה השניה ראיתי שלא משנה מה קורה, אני תמיד חוזרת לאופנה. לאפר חברות לאירוע,לעזור להן בעיצוב השיער, לעזור להן להרכיב תלבושת לדייט או כל דבר אחר וגם אצלי החיים התמלאו שוב באופנה,עד שהבנתי שאין דבר כזה לא יכולה! יכל להיות שיהיה לי קצת יותר קשה, אבל מי אמר שקל להגשים חלומות, אבל לא משנה מה אני הולכת על זה, פרשתי מקרימינולוגיה( תקראו לי מפגרת,משוגעת אבל הכי חשוב לעשות מה שעושה טוב על הנשמה) ומיד אחרי נרשמתי ללימודי סטיילינג. משם הכל התגלגל..סיימתי ללמוד סטיילינג, עבדתי בהפקות אופנה, עשיתי הפקות בפרילנס ועכשיו הגעתי להחלטה שאיפור זה הצעד הבא(באופן מקצועי כן?).
 אז מה עושה אותי מיוחדת?
לא יודעת אם יש דבר כזה.. אולי זו החוויה של לקום בכל בוקר מבלי לדעת מה יהיה ואיך הגוף שלי יתנהג ולא לתת לו לשלוט בי ואולי העובדה שהשם שלי ארוך וכולל בתוכו כל כך הרבה(אמי-לי שמש דינסקי..כן כן..שמש) ואולי העובדה שכל אחד הוא מיוחד.

ועכשיו לחלק שבשבילו התכנסנו כאן היום-אופנה!

הדברים שמגדירים את הסגנון שלי:
אז אני מאוד אוהבת סטים ומונוכרומטיות 'matchi matchi' צריך להיות שמי השני(לא ששמש זה לא מיוחד). כל מה שמגיע עם פרחים או פרפרים עליו כנראה נוצר תוך מחשבה עליי. אני מאוד אוהבת בגדים צבעוניים,שחור נכנס לחיי ממש בשנה האחרונה וגם הוא אף פעם לא מגיע לבד. אז אם זה פרחוני וצבעוני זה בשבילי. הצבעים האהובים עליי הם ורוד (עדיף בהיר) וכחול על כל גווניו( ממנטה ועד נייבי). אז אם זה כלל הכל(כמו החולצה למטה) צריך לשמור לי אותה בצד ולדווח,סבבה?.

                                              (השרשרת והעגילים נרכשו מ top 10)


  מבחינת אקססוריז הייתה לי תקופה שהייתי מכורה לתיקים בצורה חולנית(לא שעכשיו אין לי הרבה..פשוט הצטמצמתי למגירה אחת והמון קלאצ'ים). נעליים אני לא מחשיבה כאקססורי כי נעליים זה הכרח( אי אפשר לצאת בלי נעליים מהבית) מה גם שאחר כך לא יהיה לי תירוץ למה אני צריכה כל כך הרבה אקססוריז.
מבחינת אקססוריז מה שיש לי הכי הרבה זה שרשראות ועגילים. שרשראות אני מעדיפה big & beautifall ובשנים האחרונות העגילים שלי עברו מסטייטמנט לצמודי אוזן ועדינים. לדעתי, שרשרת יכולה לשדרג בגד בצורה שצמיד או תיק לא יכולים ועגילים יכולים להוסיף לפנים כל כך הרבה צבע ונוכחות(מה שתמיד טוב).

סגנון השיער שלי:
 השיער שלי הוא משהו שמאוד קשה לתאר...אני תמיד משנה אותו. השיער הוא מהדברים שנמאסים ומשעממים אותי הכי מהר, מבחינת עיצוב, תספורת,צבע ואורך. היו תקופות שהיה לי שיער קצר מאוד והייתי מאוהבת במראה הזה תקופה ארוכה עד שהתחשק לי לעצב אותו בצורה שדרשה קצת אורך. היום אני מאריכה את השיער שלי ויש ימים שאני אלך עם התלתלים שלי פראיים וסוררים ויש ימים(רוב הימים) שאני אעשה צמה,מה שבטוח אין שני ימים חופפים אחד לשני שתראו אותי באותו סגנון שיער.

  כשזה מגיע לציפורניים יש את אותו הסיפור כמו עם השיער,נמאס לי מהר מאוד. אני מחליפה לק פעם בשבוע(לפחות). אף פעם לא תמצאו אותי עם סתם לק,משמע צבע אחד בלי קישוטים או דוגמא. זה פשוט לא אני! הכל נעשה בבית, אומנם מתבזבזות לי על זה שעות מהחיים אבל היי,אני תמיד מקבלת מחמאות.

ולחלק האהוב עליי באופנה-האיפור:
אז אצלי האיפור נועד בעיקר להוסיף צבע. אני לבנה כמו קאספר(תודה אמא) ועם שיער כהה(גם הגבות-תודה אבא) ונדיר שאני משתזפת(תודה קרם הגנה). האיפור לדעתי,מעבר למוסיף צבע,נותן לבטא את מה שאני מרגישה באמת. על האיפור יש לי יותר שליטה בצורה יום יומית מעל המלתחה שלי מאחר ולא כל הזמן אני קונה בגדים לפי החשק, מה גם שאיפור הוא מאוד ורסטילי עם צללית שחורה ברונזר והילייט אפשר לעשות כל כך הרבה שילובים ואילו עם חולצה שחורה ג'ינס ושרשרת אפשר לעשות רק מראה אחד.
מבחינתי באיפור אין חוקים,הכל הולך! אודם אדום ליום יום,למה לא? עיניים מעושנות לעבודה? אם זה עושה לך טוב,לכי על זה! מתחשק לך איפור טבעי לערב? טבעי זה תמיד טוב! מבחינתי, אם זה מה שמתחשק לי וזה לא פוגע באף אחד(חוץ ממני,למרות שמומלץ גם לא לפגוע בעצמכן) אז הרי זה מקובל. אותי תמצאו כל הזמן במראה אחר לא משנה מה המזג אוויר בחוץ או השעה.

צאו מהמסגרת,תחוו ותהנו.. איפור זו אומנות בדיוק כמו ציור של ואנגוך ושמלה של קוואלי!

ועד כאן בתכניתנו הערב: דברים שמגלים על ED.
אשמח אם תשתפו אותי בדברים האהובים עליכן באופנה.
ועד הפעם הבאה,
xoxo,
ED.

נ.ב.
אתן מוזמנות לעקוב אחרי באינסטוש: תלחצו כאן או תמצאו אותי תחת edslittlefriends.
תוכלו לראות שם את כל מראות האיפור שלי,החברים האהובים עליי ומה עובר עליי ביום יום. נוכל לעשות בונדינג.